מאמנת הוליסטית רוחנית, מלמדת פילוסופיה הודית ומסורת האי שניות, מלמדת פילוסופיה של היוגה, מורה בכירה ליוגה קלאסית, רקדנית ואמא.

​

לפני שנים כחלק מהמסע הרוחני שלי ביקשתי למצוא לי מורים שידעו להדריך אותי אל האמת. אל אמת השאלה מי אני.
ובאופן כ"כ נדיר ומלא זכות פגשתי שניים מהם.
המורה הראשון שלי, נזיר.
ישבתי איתו 8 שנים ולמדתי את חוכמת האי שניות ( אדוויטה וודנטה). למדנו טקסטים הודיים עתיקים בדיוק כפי שלמדו לפני מאות שנים כמיטב המסורת.
נתתי את כולי לחוכמת האחד, נתתי את כולי להקשבה למורה, להתמסרות. למדתי היטב. ממש.
ואחרי 8 שנים עזבתי אחרי התלבטות כואבת מאוד, ממש משבר פנימי , הבנתי שהגיע הזמן לעזוב אותו.
יותר נכון הגיע הזמן להמשיך את דרכי עם החוכמה שנטמעתי בה ולהיות נוכחת יותר בפשטות החיים.
להיות אמא, להיות מורה, יוצרת, רקדנית.
אבל בקשת הלב שלי לאמת , לדעת אותי יותר ויותר. או נכון יותר לומר פחות ופחות  המשיכה לפעם בי .
מי אני..
האם ישנה אפשרות שלפני הכול, למרות הכול, באמת ישנה אהבה?
בשכל כבר הבנתי  וידעתי שכן.
אבל  איך נראים החיים באמת כשאני מסכימה לחיות כך?
ואז פגשתי את המורה השניה שלי.
היא לא לימדה טקסט.
היא פגשה אנשים באופן אישי וקראה למפגשים האלה אימון לאמת.
ביקשתי אותה.
וכך התחיל הפרק השני במסע.
והוא התחיל בדממה.
כי במפגשים הראשונים איתה ביקשתי ש" תעזור לי למות לעצמי"..
כבר כ"כ הרבה כאב היה לי בלב.
אבל היא שאלה אותי אם במקום למות אני מסכימה לחיות על אמת.
ואז לא הבנתי בדיוק מה זה אומר אז ישבנו אחת מול השניה בדממה.
דקות ארוכות, לפעמים מפגשים שלמים.
עד שביקשתי ממנה כול כולי, לדעת לחיות.
כלומר להסכים להיוותר ללא ידיעה.
להסכים לאהוב גם כשנורא כואב ומפחיד.
להסכים לתת אותי לזה שאין לו שם, שמקיים הכול.
לומר כן.
להשאר ללא.
להתגלות לכול היופי.
גם בזמנים של ייאוש.
אני.
תודה.

ועכשיו כבר כמה שנים שאני מורה בעצמי.
מאמנת לאמת.

מאמנת במפגשיים אישיים כפי שלמדתי ממורתי.
החוכמה היא אחת ובאה לידי ביטוי בכול תנועה שלי בחיים.
בכול מפגש, בכול אימון.​​​